ניצחונו הצפוי – ברוב של כ-90% – של עבד אל-פתאח אל-סיסי בבחירות לכהונה נוספת כנשיא מצרים, אין בו כדי לפתור את מצוקותיה הכלכליות והאסטרטגיות של ארצו: קריסת הלירה המצרית, בריחת משקיעים ובעלי הון, מחסור במוצרי יסוד, וכעת גם דעיכה בתיירות, פגיעה בהכנסות מתעלת סואץ, וכישלון השיחות עם אתיופיה על הסדרת נושא “סכר התחייה”. בנסיבות אלה, דווקא המעורבות מול ישראל בשאלות הנוגעות למערכה בעזה מקנה למצרים – בשל יכולה להשפיע על שני הצדדים – מעמד אזורי ואף בינלאומי שיוכל לשרת את אינטרסיה הלאומיים.
ישראל אינה יכולה לקבל מתווה מדיני מצרי שמשמעותו בפועל סיום הלחימה ללא הכרעה של חמאס, אך יש לה, כבעבר, עניין בכך שמצרים היא שתוביל את המהלכים האפשריים בסוגיית החטופים, וגם תמלא תפקיד במציאות שתיווצר ברצועת עזה לאחר קריסת חמאס כגורם שלטוני. כדי להעמיק ולבסס את התפקיד המצרי ואת הדיאלוג עם קהיר, ישראל צריכה:
א. לשוב ולהבהיר כי אין בכוונתה להביא להגירה מאסיבית של תושבי עזה לסיני.
ב. לתאם את מהלכיה בכל הנוגע לשליטה על ציר פילדלפי.
ג. לראות במצרים שותפה חשובה במכלול סוגיות “היום שאחרי”.
ד. לסמן מתווה שבו העורף הכלכלי למהלכי השיקום בעזה, בבוא העת, יהיה בצפון סיני, ויסייע בצמיחה כלכלית שם ובייצוב האזור מול אתגר דאע”ש.
ה. להמשיך לפעול לשילוב כלכלי ואנרגטי של מצרים במזרח הים התיכון.
ו. לסייע למצרים בגיוס תמיכה בארה”ב, למרות הביקורת על סיסי בסוגיות זכויות האדם.
ניצחון בבחירות בעת מצוקה
כפי שניתן היה לחזות מראש, לא התקשה הנשיא עבד אל-פתאח אל-סיסי, השולט במצרים בפועל מאז הדחתו של מוחמד מורסי ביולי 2013, ונבחר לנשיאות ב-2014 ושוב ב-2018, לזכות בבחירות לתקופת כהונה שלישית ברוב של 89.6% מול יריבים חסרי סיכוי. לפחות להלכה יש בכך כדי לשוב ולבסס את הלגיטימיות של שלטונו, הן מבית והן בראיית המערכת האזורית והבינלאומית. עם זאת, הוא ניצב בפתח שנת 2024 מול צירוף של נסיבות קשות, בראש ובראשונה במישור הכלכלי, העלולות אף לאיים בהמשך על הסדר החברתי ועל יציבות המשטר.
המשק המצרי עומד זה למעלה משנה בסימנו של משבר חמור במאזן התשלומים, קריסה של הלירה המצרית – שאיבדה כמחצית מערכה מול הדולר מאז סתיו 2022 – וקושי לעמוד בדרישותיה של קרן המטבע הבינלאומית, מצב שכבר הוביל לדחייה של העברת כספי ההלוואה שאמורים היו לעמוד לרשותה על פי ההסכם מדצמבר 2022. כתוצאה מכך הורד דירוג האשראי שלה על ידי מודי’ס, ומסתמנת נטישה של משקיעים, כולל כמה מעשירי מצרים עצמה, המעתיקים את פעילותם הכלכלית למדינות המפרץ.
אחת הסיבות למשבר זה היא המחסור במוצרי יסוד והעלייה במחיריהם, בראש ובראשונה בשל המלחמה באוקראינה, שהייתה עד פברואר 2022 המקור העיקרי לייבוא החיטה המצרי. עקב הנזק רב-השנים שגרם סכר אסואן לחקלאות המצרית, ששוב אינה נהנית מן הסחף הפורה של הנילוס, כמו גם בשל הגידול העצום באוכלוסייתה, שכבר עברה את קו ה-100 מיליון, הפכה מצרים מאסם תבואה לאחת היבואניות הגדולות בעולם של חיטה. תלות זו היא הסיבה העיקרית לכך שהחוב החיצוני המצרי הוכפל מאז 2016, למרות מאמצי הרפורמה – כמו הורדת הסובסידיה לדלק – בראשית תקופת שלטונו של סיסי.
לכך נלווית כעת פגיעה כפולה במקורות ההכנסה של מצרים. עוד קודם לפרוץ המלחמה בעזה הסתמנה דעיכה בתיירות – אחד מעמודי התווך של המשק המצרי ומקור חיוני למטבע חוץ; וזו ניכרת ביתר שאת בנסיבות של מתיחות אזורית. ההתאוששות שהחלה להסתמן לאחר הפגיעה הקשה של משבר הקורונה שוב נבלמה. למהלומה זו מתווספת כעת – למרות הכחשות של מנהלת תעלת סואץ – גם פגיעה, העלולה להפוך למשמעותית אם האיום לא יוסר, בהכנסות מן השיט בתעלה: תקיפת הספינות על ידי החות’ים הובילה כמה מקבוצות הספנות להעדיף את המסלול שסביב כף התקווה הטובה על פני מצרי באב אל-מנדב, הים האדום ותעלת סואץ.
סוגיה נוספת המטילה את צילה על הכלכלה והחברה המצרית – ובניסוחים מרחיקי לכת (שכן לא מדובר בעצירה מלאה של מי הנהר) אפילו על עצם קיומו של העם המצרי – נוגעת להיעדר ההסכמה עם ממשלת אתיופיה על קצב המילוי של “סכר התחייה” שאותו בנו האתיופים על הנילוס הכחול, מקורם של רוב מימי הנילוס החיוניים עבור מצרים. בעקבות כישלון סבב השיחות באדיס אבבה בדצמבר 2023 אף השמיעו המצרים נימות איום, והזהירו כי לא יוכלו להשלים עם מצב של מחסור במים למאה מיליון נפש. עם זאת, יכולתם לפעול מוגבלת, בין היתר בשל המצב הכאוטי בסודאן.
המערכה בעזה ומעמדה האזורי והבינלאומי של מצרים
במצב קשה זה, דווקא המעורבות המצרית בנעשה בעזה מקנה לקהיר מעמד מדיני רב ערך עבורה, בין היתר בזכות מנופי ההשפעה שלה מול חמאס “בשטח”, ואפיקי הקשר היעילים מול הצמרת הישראלית, המנוהלים על ידי ראש המודיעין הכללי, לואא’ עבאס כאמל. היא מוצאת את עצמה אומנם בתחרות כמעט גלויה עם קטר – לא בפעם הראשונה – בשל תפקידה של האחרונה מול הנהגת חמאס בחו”ל, שרובה שוהה בדוחא; אך במבחן התוצאה, מנגנון המודיעין המצרי הוכיח את עצמו.
ראוי לציין שמצרים נמנעת מלהעניק מעמד רשמי של בני שיח לגורמי חמאס. זאת, הן בשל תמיכתה בלגיטימיות של הרש”פ, והן משום שחמאס, על אף ניסיונותיה לטשטש זאת במסמך המדיניות החדש שלה משנת 2017, הייתה ונשארה (כפי שהוגדרה באמנת התנועה ב-1988) זרוע פלסטינית של האחים המוסלמים, אויביו בנפש של סיסי. לכן, לא משרד החוץ המצרי אלא המודיעין, שמלאכתו בכך, הוא שמנהל את המגעים הישירים עם חמאס.
בה בעת, השליטה המצרית מעברו הדרומי של הגבול, ההסדרה במעבר רפיח, והיכולת לנהל שיחה פרטנית וגלוית לב הן עם הנהגת חמאס ברצועה, ויחיא סנוואר בכלל זה, והן עם הצמרת הישראלית בכל הרמות – כל אלה יוצרים תנאים להובלה מצרית. לכן, הייתה זו קהיר שהניחה על שולחנם של שני הצדדים מתווה לפתרון סוגיית החטופים, ובשלב הסופי, גם לסיום הלחימה (ללא חיסול חמאס). ההצעה עלתה לדיון בקבינט המלחמה, אלא שהג’יהאד האסלאמי, ובעקבותיו גם חמאס, דחו אותה על הסף.
גם כך, לישראל אכן חשוב שההנהגה המצרית, ולאו דווקא קטר, היא שתמשיך להיות הציר העיקרי, תוך שילוב בין הידברות להפעלת מנופי לחץ, בכל הניסיונות להביא להתקדמות נוספת, ולו חלקית, בסוגיה זו, עמדה שמן הראוי להבהיר אותה גם לממשל ביידן.
מה על ישראל לעשות?
כפי שהממשלה הבהירה, ישראל אינה יכולה לקבל על עצמה מתווה שמשמעותו בפועל סיום הלחימה, בעוד חמאס מקיים את אחיזתו כגורם שלטוני, ולו בחלק מרצועת עזה. יש יסוד להניח שגם המצרים עצמם, למרות העמדה שהציגו, שותפים – כמוהם כגורמים אחרים בעולם הערבי – להבנה שעתיד האזור תלוי במידה רבה בהצלחתה של ישראל להביא למיטוט חמאס ולפגיעה קשה ב”מחנה ההתנגדות” ובמיתוס ההרואי שנבנה סביבו.
בה בעת, היא צריכה לטפח ולתחזק את אפיקי הקשר עם מצרים, תוך התמקדות בשישה היבטים:
- הרגעת החשש מפני גירוש המוני של עזתים למרחב סיני, שעקב התבטאויות חוזרות ונשנות של גורמים בישראל יש לראותו כביטוי של דאגה ממשית ולא רק כטיעון תעמולתי. בראייה המצרית, המייחסת חשיבות כמעט מיסטית לסוגיות של שליטה ריבונית “בכל גרגר חול” של אדמתה הלאומית, זהו איום משמעותי על שליטת המדינה בשטח (שהושגה בעמל רב בשנים האחרונות מול “מחוז סיני” של דאע”ש), שיש להסירו. התחייבות ישראלית ברורה בסוגיה זו, גם אם היא מעוררת קושי פוליטי מסוים, תרגיע את קהיר, ואף תקנה לגיטימציה להמשך מעורבותה מול ישראל בסוגיות החשובות לה, בבחינת “כך מנענו את הגירוש”.
- התנהלות זהירה ומתואמת בכל הנוגע להשגת שליטה מבצעית מן הצד הצפוני בציר “פילדלפי”. בחשבון אחרון, היא תשרת גם את האינטרס המצרי. אך רגישות הנושא, ובוודאי הצורך למנוע חיכוך בקו המגע, מחייבת הסכמות מסודרות. יש לזכור שישראל נתנה את הסכמתה בעשור האחרון לכוחות מצריים משמעותיים לפעול בסיני מעבר למותר על פי הנספח הצבאי להסכם השלום, והיא זכאית לתבוע התחשבות דומה מן הצד המצרי באילוציה המבצעיים.
- כאשר תתגבש, בישראל ובציר ההידברות עם ממשל ביידן, תפיסה סדורה לגבי “היום שאחרי”, יש לראות במצרים כתובת להתייעצות במבט לעתיד. בכל מתאר שייבחר, מצרים עשויה למלא תפקיד מתוקף מיקומה הגאוגרפי ואינטרסיה החיוניים, גם אם אין לה (ולישראל) עניין לשלוט במישרין ברצועה ולהחזיק בה כוח צבאי כבתקופה שלפני מלחמת ששת הימים.
- יש להציב בפני מצרים חזון שבו צפון סיני – זירת מערכה קשה של השלטון מול “מחוז סיני” של דאע”ש – ייהפך לעוגן לוגיסטי וכלכלי, שתועלת משמעותית בצידו, למאמצי השיקום הנרחבים שיידרשו ברצועת עזה בבוא העת.
- בהקשר זה, ובראייה האזורית הרחבה יותר, ישראל יכולה לסייע בהעמקת השילוב הכלכלי והאנרגטי בין צפון סיני בפרט (כולל נמל משופר באל-עריש), ומצרים בכללותה, לבין שותפות נוספות באגן הים התיכון: קפריסין ויוון יכולות לחבור לישראל ולמצרים כדי ליצור עבור רצועת עזה “ביום שאחרי” מציאות תחבורתית חדשה.
- בתוך כך, על ישראל וידידיה לפעול באופן שיטתי במרחב הציבורי האמריקני (והמערבי, שכן ארה”ב קשובה לעמדותיהן של בעלות בריתה), בקונגרס, ומול בכירי הממשל כדי להדגיש את חשיבותו של התפקיד המצרי, לנטרל ככל האפשר את הלחצים מצד גורמים פרוגרסיביים הממקדים את תשומת ליבם בסוגיות זכויות האדם, ולפעול באופן יזום להקלה במצוקות הכלכליות שתוארו לעיל.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
תמונה: IMAGO / ABACAPRESS / Messyasz Nicolas
- בניית אתרים